<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' צדקה</h1>
<h2>דף ו.</h2>
גרסי' בערכין בפ"ק [ו' ע"א] אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה, סבור מינה לעצמו אין לאחר לא, איתמר א"ר אמי א"ר יוחנן בין לעצמו בין לאחר. אמר ר' זעירא לא שנא אלא דאמר עלי אבל אמר הרי זו בעינה בעי מותבה, מתקיף לה רבא איפכא מסתברא, אמר זו לשתמש בה כי היכי דלחייב באחריותא, אבל אמר עלי לא, אלא לא שנא. תניא כותיה דרבא נדר צדקה ואין הקדש צדקה, מאי קאמר לא נדר צדקה ולאו הקדש [צדקה], אלא לאו ה"ק צדקה הרי הוא כנדר לבל תאחר ואינה כהקדש, דאלו הקדש אסור לאשתמושי ביה, ואלו צדקה שרי לאשתמושי ביה. אמר רב כהנא אמריתה לשמעת' קמיה דרב זביד מנהרדעא אמר לי אתון הכי מתניתו לה אנן הכי מתנינן לה, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה בין לעצמו בין לאחרים בין דאמר הרי זו בין דאמר הרי עלי. ת"ר האומר סלע זו לצדקה עד שלא באתה לידי גבאי מותר לשנותה, משבאתה לידי גבאי אסור לשנותה, איני והא ר' ינאי יזיף ופרע, שני ר' ינאי דניחא ליה לעניי דכמה דמשתהי מפשי ומייתי להו. ת"ר [ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה, סבר ר' חייא [בר אבא] למימר לא שנא לדבר הרשות ולא שנא לדבר מצוה, א"ל ר' אמי הכי אמר ר' יוחנן ל"ש אלא לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה מותר לשנותה, מדאמר ר' אסי א"ר יוחנן] גוי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת עד שלא נשתקע שם בעליה אסור לשנותה, משנשתקע שם בעליה מותר לשנותה, למאי אילימא לדבר הרשות מאי איריא גוי אפילו ישראל נמי לא, אלא לדבר מצוה וטעמא דגוי הוא דפעי אבל ישראל דלא פעי שפיר דמי. שעיזרק טייעא אינדב שרגא לבי כנישתא דרב יהודה שנייה רחבה ואקפד רבא, איכא דאמרי שנייה רבא ואקפד רחבה, איכא דאמרי שניוה חזני דפומבדיתא ואיקפד רבא, מאן דשנייה סבר הא לא שכיח טייעא דאתא למתא, ומאן דקפיד סבר דמקרי ואתי וחיישי' דילמא פעי.
גרסי' בבבא קמא [ל"ו ע"ב] ההוא דתקע ליה לחבריה וכו' עד אמר ליה הואיל ופלגא דזוזא [הוא] לא בעינא נתביה לעניי, [הדר אמר להו נתב(ו)[יה] נהליה דאזיל ואברי ביה (א)נפשאי, אמר ליה רב יוסף כבר זכו ב[י]ה עניי, ואע"ג דליכא עניי הכא דליזכו ביה] אנן יד עניים אנן, [דאמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אין צריכין פרוזבול וכן תני רמי בר חזקיה יתומים אין צריכין פרוזבול, ר"ג ובית דינו אביהם של יתומים]. ונשאל רבינו האי גאון ז"ל בהאי עובדא, ודשאילתון אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט [קדושין כ"ח ע"ב] כיצד שור זה הקדש בית זה הקדש וכו' וה"ה לעניים דקנו באמירה כגון דאמר בית זה לעניים או חפץ זה לעניים, או דילמא לא קנו אלא במשיכה או בחליפין כשאר בני עלמא, וכדאמרי' בההוא גברא דתקע ליה לחבריה וכו' דאמר ליה רב יוסף כבר זכו ביה עניי אע"ג דליכא עניי, אנן יד עניים אנן, טעמו דזכו ליה בי דינא דהוה ליה כיד עניים הא לאו הכי לא, ועוד מעשה [מעשר שני פ"ה מ"ט] בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה וכו' עד עשור אחר שאני עתיד למוד נתן לעקיבא בן יוסף שיזכה בו לעניים ומושכר לו מקומו, ואי ס"ד קנו עניים באמירה למה לי לאוגורי. ואת"ל לא קנו באמירה קשיא לן האי מתניתא דת"ר [ר"ה ו' ע"א] מוצא שפתיך זו מצות עשה ומפרש בה בפיך זו צדקה, ועוד דאמרי' התם [ערכין ו' ע"א] צדקה הרי הוא כנדר לבל תאחר מכלל דשויא להקדש. ואי איכא למימר לא קנו עניים להקדש באמירה גרידתא, אבל כי יהיב לעניים מידי ואמר בלשון הֶקדֵש הכי נמי דקנו, יליף מרנא. הכין חזינא דלעניין איחיובי נודר בצדקה לאלתר דאמר הרי מטבע זו לצדקה איחייב ליה להנפוקי לצדקה, ומאחר דאמר יש עלי צדקה כך וכך איחייב ליה כמה שאמר בפיו, ומן כד אתי עני לידיה ואית בידיה למיתב ליה ולא יהיב עבר במה שאמר בפיו ומשום בל תאחר, דאמר רבא [ר"ה ו' ע"א] וצדקה מחייב עלה לאלתר, מ"ט דהא קיימי עניים, ודאמריתון צדקה הרי היא כנדר לבל תאחר וכולהו נדרי בדבור פה בלחוד אינון. אבל האי נודר אי אתא למהדר ביה בעון קאי, וב"ד לא מצו למעבד ביה מדעם, ולא עניים אית להון בהדי[ה] עסק דברים. וכד זכי פרנס לעניים כגון ר' עקיבא דזכה לעניים, וכדקאמר רב יוסף אנן יד עניים אנן אי אתי למהדר [ביה] לא משגחינן ביה, וב"ד מתפשין להאי מדעם לעניים ולית בהא מילתא דבר אחר. ורבינו חננאל גאון ז"ל כתב בפירושו [ב"ק ל"ו ע"ב] הכי בהאי עובדא אמר הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא ליתבוה לעניי, הדר אמר ליתבוה נהלי אברי ביה נפשאי וכו' אמר רב יוסף כבר זכו ביה עניים, פי' האי גברא לאו אחרוטי איחרט והדר ביה מדלא קאמר הדרי בי אלא קאמר ליתבוה השתא לדידי איזיל ואברי ביה נפשאי ובתר הכי יהיבנא להון אנא מדידי, ואמר ליה רב יוסף אנן יד עניים אנן וכיון דאמרת ליתבוה לעניי, כאלו אמרת מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן, ותוב לית לך רשותא לשנותה, דמשבאתה ליד גבאי אסור לשנותה, ואנן השתא יד עניים אנן וכאלו באתה ליד גבאי הוא וזכו בה עניים, ותו לית לך למשקלה השתא ולאהדורי בתר הכין, ושמעינן מינה דעניים כיתומים נינהו מדפשטינן ר"ג ובית דינו אביהם של יתומים, ובהדיא אמור רבנן במס' גיטין [נ"ב ע"א] נכסי יתומים הרי הן כהקדש. והגאון ר' יצחק ז"ל כתב בהלכות דיליה הכי אמר רב יוסף כבר זכו ביה עניים איכא מאן דפשט מיהא מאן דיהיב מידי לעניי ובעי למהדר ביה מצי למהדר ביה, ואמר הכי מדאמר רב יוסף ואע"ג דליכא עניי דליזכי ביה אנן יד עניים אנן, שמעינן דדינא דעניים כדינא דהדיוט דמי דבהדיוט אי אמר ליה לחבריה מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ואי לא לא קנה, הם ה"נ דינא דעניים. ומשום הכי אמר רב יוסף אע"ג דליכא עניים הכא דליזכו ביה בדינא דמעמד שלשתן אנן יד עניים אנן. ואנן אמרי' ליכא למשמע [הכי] דבהדיא אמרי' בפיך זו צדקה, אלמא בדבור בלבד מחייב, והאי דאצטריך רב יוסף הכא למימר דאע"ג דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן, דאלמא אי לאו משום הכי הוה מצי למהדר ביה, לאו משום דדין עניים כדין הדיוט דמי, אלא משום דההוא פלגא דזוזא לאו ברשותיה הוה קאי דהא לא אתא לידיה, כדאמר רב [ב"ב ז' ע"א] כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים הקדשו אינו קדוש, ואקשינן הא יכול להוציאו קדוש אע"ג דלא אפיקתיה, והא אמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש זה [לפי שאינה שלו וזה] לפי שאינה ברשותו. ואוקימנא להא דרב במקרקעי דכי יכול להוציאו ברשותיה דמריה קאי, ושמע מינה דבמטלטלי אפילו ממון שהוא יכול להוציאו בדיינין הקדישו [אינו] קדוש, ומשום הכי אמר ליה רב יוסף אנן יד עניים אנן דלא גרע מדינא דהדיוט דקני במעמד שלשתן, אבל מידי דאיתיה ברשותיה ואמר הרי הוא לעניים כבר זכו ביה עניי ולא מצי למהדר ביה, כדאמרי' בפיך זו צדקה [ואמר רבא] וצדקה מחייב עלה לאלתר דהא קיימי עניים. אבל ודאי אי בעי לשנויי לההוא מידי דיהבי לעניים עד דלא אמטויוה לידי גבאי במידי אחרינא דכותיה מצי למעבד הכי, [כד] גרסינן בערכין [ו' ע"א] אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה [אמר רב] האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה בין לעצמו בין לאחרים ל"ש אמר זו ול"ש אמר עלי, ות"ר האומר סלע זו לצדקה עד שלא באתה ליד גבאי מותר לשנותה [משבאתה לידי גבאי אסור לשנותה].
גרסינן בתחלת [נדרים] [ז' ע"א] בעי רב פפא יש יד לצדקה או אין יד לצדקה, היכי דמי אי נימא דאמר הדין זוזא לצדקה להוי והדין נמי, ההוא צדקה עצמה היא, אלא כגון דאמר והדין ולא אמר נמי, מי אמרי' והדין נמי קאמר, או דילמא והדין [לנפקתא] בעלמא אמר ודבורא הוא דלא אסקיה, מי אמרי' כיון דאתקש לקרבנות דכתיב בפיך זו צדקה יש יד, או דילמא כי אתקש לבל תאחר, לידות לא אתקש, או דילמא אין הקש למחצה, יש יד להפקר וכו'.
<h2>דף ו:</h2>
[ב"ב ח' ע"ב] ת"ר גבאי צדקה אין רשאין לפרוש זה מזה בשוק וכו' עד אמר רב אשי אנא נמי אתנויי לא צריכנא כיון דכל דאתי אדעתא דידי אתי ומאי דבעינא עבידנא ביה. ונשאלו רבינו שרירא ורבינו האי גאונים ז"ל בהאי ענינא הא דאמור רבנן רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו, היכא דאיכא נדרים דנדרי אינשי ומשדרי להו מדוכתא אחרינא לעניי אותה העיר הם הכי [נמי] רשאין לשנותן לכל מה שירצו, מאחר שאותן ששיגרום נדרום לעניים, או לא. וכן הקדשות של עניים כגון חצרות או פונדקאות שהקדישום בעליהן להשכירם וליתן שכרן לעניים יש מן הדין לשנותן או לעכבן עד זמן אחר, או כל העולה בשכרן דבר חדש בחדש או שנה בשנה מחלקים אותו לאלתר בין מעט בין מרובה, ואם אומרים בני העיר נקח בהם לעניים חטים או שעורים ונצניעם שאם תהיה בצורת יהיה להם דבר מוכן, היש בדבריהם ממש, או דילמא כל העושה כן גוזל את העניים שבאותו הזמן, שפעמים שאותו עני מעשיר או נפטר בדוחק ואחרים נוטלים מנתו. והקדישו[ת] של עניים שחוששים להם שמא יאבדו, וכן דבר שבאותה העיר כגון רחבה ובית הכנסת דאין רוצין למוכרן כדי לשנותן להקדש אחר כמו ששנינו בפ' בני העיר [מגילה כ"ה ע"ב], אלא לחששא בעלמא הם חוששים שמא יקחום גוים ויכניסום בתוך שלהם ויאבדו, וכן ב"ה שיש בכפר או בעיר שהיו ישראל והלכו מאותו מקום או שגלו וחוששים לדבר זה, מותר למוכרה לישראלים הקרובים לאותו מקום, ואם מותר מה יעשו בדמיהם, ילמדנו אדונינו. והשיבו כך ראינו דכי תניא רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה בדבר שהוא משלהם, אבל דבר ששלחו להם אחרים הרי הם כשלוחים ואסור לשנות על דעת המתנדבים, אלא ודאי אם לכבודם של בני העיר שלחו מן העיר האחרת ועל דעתם של אותם פרנסים שעושים בו כאשר רואים, וזה יעשו בו כאשר יראו. אי נמי אי איכא התם אדם חשוב וידיעא מילתא דאדעתיה אשתדר ולכבודו היה מה שנשתלח הא ודאי אית ליה למעבד ביה כי היכי דחזי, דאמרינן אמר אביי מריש הוה תלי מר תרי כיסי חד לעניי העיר וחד לעניי עולם כיון דשמעא להא דאמר שמואל לרב תחליפא בר אבדימי תלי חד ואתני, הוא נמי תלי חד ומתני. אמר רב אשי אנא לא מתלא תלינא ולא אתנויי מתנינא דאדעתא דידי קא אתו [וכל דבעינא עבידנא ביה]. ומה שהתנדבו [בני העיר לעצמן ומה שהוא בידיהם ממה שהתנדבו] אחרים כולן משותפין בהן, כגון מחצלות של ב"ה [לנרות או הנרות למחצלות] או כיוצא בהן רשאין לעשות, דאמר אביי מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא כיון דשמעה להא דתניא ורשאין בני העיר וכו'. ואפילו כספים והוציאן לבנות ב"ה יש להן לשנותן, (והא) [כהא] דאמרי' [ב"ב ג' ע"ב] אמר ליה רבינא לרב אשי גבו זוזי ומנחי מאי, א"ל דילמא מתרמיא מילתא דמצוה וכו', ואמרי' נמי [ערכין ו' ע"ב] אמר רב יהודה אמר שמואל ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה, סבר ר' חייא בר אבא למימר ל"ש לדבר מצוה ול"ש לדבר הרשות, א"ל ר' אמי הכי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר, ומסייע ליה נמי א"ר יוחנן גוי שהתנדב מנורה או נר לב"ה עד שלא נשתקע שם בעליה אסור לשנותה, משנשתקע שם בעליה מותר לשנותה, למאי אילימא לדבר הרשות מאי איריא גוי אפילו ישראל נמי, אלא לאו לדבר מצוה וטעמא דגוי הוא דפעי, אבל דישראל דלא פעי שפיר דמי. והוו יודעין דשנו עניים משאר מילי דצבורא, דצבורא לכבודן הוא, אבל עניים קנו מאי דמתהנפק להון דאמר רבא [ר"ה ו' ע"א] וצדקה מחייב עלה לאלתר מאי טעמא דהא קיימי עניים. ולענין הקדשות של עניים חצרות או פונדקאות שהקדישום בעליהן להשכירם וליתן שכרם לעניים ושאלתם על דבר זה אם יש מן הדין לבני העיר לשנותן או לעכבם עד זמן אחר ולשנותן לדבר אחר זולתי צדקה לעניים, ודאי אין להן, כי על דעת עניים הקדישום בעליהן ולא על דעת [דבר] אחר, ותנן [שקלים פ"ב מ"ה] מותר עניים לעניים שאפילו אם חלקו והותירו אין להם לשנות המותר וכ"ש את העקר, ובעסק בדק הבית כתיב [מ"ב י"ב] [אך] לא יעשה בית ה' ספות כסף מזמרות מזרקות חצוצרות כל כלי זהב וכלי כסף וגו' דאלמא אין יכולין לשנותן, ואף אין יכולין לעכבן עד זמן אחר. וא"כ שאותו ההקדש לעניין שידועים מי הם, ואם יבואו אחרים אין להם כלום, וקיץ להו הכי כמו קנין במעשה דרב יוסף [ב"ק צ"ג ע"א] בההוא ארנקי של צדקה דאמרי' שני עניים דפום בדיתא דמיקץ קייץ להו, וראוי לחלקו להן מידי חדש בחדש ומידי שנה בשנה או אפילו יום ביום בדבר שהוא נלקח בכל יום שלא תאבד מנתו של זה. ואם של עניים סתם הוא שנתכוון להתחלק כאשר יראו הגזברים להוסיף ולפחות ולתת למי שיבא ולעשות ממנו קופה או תמחוי וכן כיוצא בזה, רשאין לעכב לפי מה שמראין להן מן השמים כי הוא טוב ויפה לעשות כי יוצאים בו ידי שמים. ואם יש שם אדם שרגילין לעשות [לפיהו] יעשו (לפיהו) ואל ישנו, כי לולא כן היכן היו קופה ותמחוי מצויין במקום שיש עניים, מפני שבאים לומר תנו לנו את כל הנמצא. והלא זה ששנינו [פאה פ"ח מ"ז] אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון [מארבע סאין בסלע], ותנא [ב"ב ט' ע"א] אם היה עני מחזיר על הפתחים אין נזקקין לו, ועל קופה ותמחוי קאמרי רבנן [הכין], ומתרצינן שאין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נזקקין לו למתנה מועטת. והא רבנן דמתיבתא דמנהגא דילהון לפרנוסיהון באדר ובאלול ירחי דכלה אע"ג דאתיין להון נדרים ונדבות ואע"ג דאית להון שכר קרקעות משהו להון עד זמן פרנסותא משום דהכי מנהגא, ואע"ג דקיץ להו ויודעים הם, משום דהכי מנהגא דילהון דמעולם, ולא אתו למימר תנו לו לכל המגיע לכל אחד ואחד לכל חדש וחדש, אבל רבנן תנאי שיש [להון] נפקאתא ותמחוי תדיר הכין עבדין בהון כמנהגא זמנין דלית להון מדעם ומוסיפין להון, וזמנין דאית להון טובא, ואין מוסיפין להן על המנהג משום דאמרי' דעתא דמאן דמתנדב או דנדר על מנהגון ועל דעת רבואתא לדבורי לפום דמחוו להון מן שמיא, ואי אתו למימר זה המצוי חלקוהו כולו עכשיו עלינו שמא נמות או נעשיר אין שומעין להן, דאמרינן האי לנטורי מתיבתא ובי רבנן הוא דאתא, (והאי) [והכי] נטרתא דבי רבנן ובי מדרשא. ולענין מה דאמריתון [אם יאמרו בני העיר] נקנה להם חיטים ונאצור להן שאם תהיה בצורת יהא מצוי, אם אין משנין [את] מנהגותיהון מותר לעשות כן דקא עבדי רשוואתא ורגילין, אבל ודאי אם אין שם מנהג ודעת הנודר והנודב לחלק לעניים כאשר יזדמן, ואין שם אדם חשוב שעל דעת ניהוגו באו אותם נדרים ואותם נדבות אין אומרים נמנע את אלו כדי שנשתכר להן לשעה אחרת, דתניא [שקלים פ"ד מ"ג] ר' עקיבא אומר אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים, אלא מחלקין לעניים המצויין כאשר אמר רבא וצדקה מחייב עלה לאלתר, מ"ט דהא קיימי עניים. וכללו של דבר כדיני ממונות וקשה מדיני ממונות של הדיוטות וראוי להשמר, ומפני כך אמרו חכמים קופה מתחלקת בשלשה מפני שהוא כדיני ממונות. ולענין הקדשות [של עניים] שחוששים עליהם שלא יאבדו, מותר למכרן ומצוה למכרן ולשמור את העקר. וכללו של דבר כממון של יתומים עושים להם שאין מוכרין ברחוק [גיטין נ"ב ע"א] לגאול בקרוב ולא ברעה ולגאול ביפה דילמא לא משפו, אבל במקום חששא עיקר הדבר שמצוה למכור ומעשים בכל יום אנו עושים כך. ואף בב"ה שבאותה העיר או בעיר אחרת שהיו בה ישראל והלכו להם או שגלו משם, בחששא [בעלמא] לית ליה לזבוני כקרקע של יתומים ושל עניים, כי של יתומים ושל עניים דמים בעלמא הן מקודשין, אבל זו גופה של קרקע משום קדושה, דכתיב [יחזקאל י"א] ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם א"ר שמואל בר רב יצחק [מגילה כ"ט ע"א] אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, ואמרי' נמי דרש רבא מאי דכתיב [תהלים צ'] ה' מעון אתה היית לנו לדור ודור אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, ואמר רבא מריש הוה גריסנא בביתאי וכו'. ועל ב"ה שחרב תנן [שם כ"ח ע"א] והשמותי את מקדשיכם קדושתן אף כשהן שוממין, ומפני כל כך אין מוכרין אותן בחשש אלא בודאי, אם אנו יודעים שהן ניטלות ונכנסות בתוך של גוים ואין אנו יכולין להציל יש לנו למוכרן כמו ששנינו במשנתינו [שם כ"ח ע"ב]. ולא דמיא האי מילתא למאי דאמור רבנן [שם כ"ו ע"א] א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן ל"ש אלא ב"ה דכפרים אבל דכרכים כיון דמעלמא קא אתו לה לאו דידהו [נינהו] ולא מצי מזבני לה, דההוא דקאמר רבה אם מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתא ביה שכרא שפיר דמי, וכיון שכל בני העיר דלרבים נינהו לא יכלין הני בני העיר לזבונה.
